סיפורים וטרינריים - סיפורי החיות של מתן 

בננו הבכור מתן עוד מעט בן עשרים. הוא כבר ממש לא ילד, אבל עבורנו, הוריו, הוא תמיד יישאר הילד שלנו.

הוא גדל בסביבה רווית בעלי חיים. אמנם גרנו בעיר, אולם תמיד היו חיות בבית, וכמובן במרפאה.
שני כלבים, שני חתולים, שני תוכים, אקוואריום גדול, ומגוון עצום של בעלי חיים מזדמנים בתוקף עיסוקיי המקצועיים.

לפני שמתן נולד, גידלנו את הכלב "בוף", זכר מעורב גדול, בן לאבא קוקר ספניאל ולאימא זאבה שחורה.

מישהו סיפר לנו באותה תקופה כי הקוקרים ידועים בקנאותם הרבה.
חששנו לפיכך כי הכלב, בהיותו "בן בכור" מפונק, במשך שש שנים, יגיב בהתקף של קינאה כאשר נביא את הצאצא החדש , מתן , מבית החולים.

כאשר אשתי הגיע הביתה, נושאת בידיה את התינוק, היא הקפידה לתת לכלב להריח אותו כדבעי.
יתרה מכך, לאחר שהניחה את העולל במיטתו המוגבהת, הרמתי את הכלב ברגליו הקדמיות, ונתתי לו להריח היטב את המיטה עם הילד בתוכה.

להפתעת כולנו הכלב הגיב בצורה מאד מרגשת.
על אף העובדה שמקום מרבצו הקבוע והנוח היה בסלון, הוא התכרבל לו מצונף , מתחת למיטתו של מתן.

הוא קבע לו את משכנו שם למשך חצי שנה, וכל אדם זר, שלא ממשפחתנו הקרובה, אשר התקרב למיטה, שמע לפתע גרגור מאיים בוקע מתחת למזרון...

כאשר מתן גדל והתחיל לזחול, נטש בוף את משמרתו, וחזר לישון במקומו הרגיל בסלון.

התופעה הזו חזרה על עצמה באדיקות גם בלידתם של הילדים הבאים.

פלג נולד ארבע שנים אחר כך, בדירה אחרת, גם אז הכלב החליט לשמור עליו אישית לוחצת, ונשאר לישון מתחת למיטתו שישה חודשים תמימים.

עם לידת התאומות, בוף קצת התבלבל, ונהג לישון לסירוגין, פעם מתחת למיטתה של שי ופעם מתחת למיטתה של יובל. בכל פעם שהילדים גדלו והחלו לזחול, הוא חזר לישון בסלון, במיטתו הקבועה.

לא פלא אם כן כי התמונות מהעשור הראשון של חייו של מתן באלבום, כוללות כמעט תמיד את הכלב בוף.

אבל מתן לא הסתפק בחברות כלבית בלבד.

הוא פיתח תשוקה מוזרה למזונו של הכלב. הוא ממש אהב לכרסם בונזו. יום אחד מצאנו אותו בסמוך לצלחתו של הכלב במטבח, פיו מלא בכופתיות מזון לכלבים, והכלב שרוע לידו, חסר ישע.

בדרך כלל בוף שמר על מזונו בקנאות, ואם מישהו אחר, כלב או חתול העיז להתקרב למזונו, הוא היה תוקף ללא רחמים, ומבהיר היטב מיהו בעל הבית.

אולם עם מתן אהוב נפשו הוא לא העיז להתעמת , כמובן, ולכן לא נותר לו אלא להתבונן בעיניים כלות כיצד הילד מחסל לו את הקערה. ניגשתי להוציא את הבונזו מפיו של הילד, אולם הוא סגר בחוזקה את לסתותיו הקטנות, ממאן בכל תוקף להניח לשללו.

מאותו יום היתקנו דלת קטנה עם צירים וקפיצים בכניסה למטבח. יש בתים בהם מתקינים דלתות כאלה למניעת כניסתם של בעלי חיים למטבח, אצלנו זה היה הפוך, הכלב היה מדלג מעל למשוכה בקלילות, בעוד מתן עומד מאחוריה, ומייבב בתסכול, שכן נבצר ממנו להגיע לצלחתו של הכלב.

ראיון עם איגואנה

יום אחד התקשרו אלי מהטלוויזיה הישראלית, מערוץ 1 וביקשו לראיין אותי על נושא האיגואנות.

הסתבר כי יום קודם התפרסמה ידיעה ב "מעריב" ובה סופר על אדם שאכל מנת פלאפל לתומו בשוק הכרמל בת"א, כאשר לפתע ראה דרקון אימתני הזוחל לו ממש בסמוך לרגליו.

האיש כמעט נחנק מפחד, והזעיק את המשטרה ללכוד את המפלצת.
הסתבר כי באותה תקופה היה "טרנד" נרחב של אנשים אשר גידלו איגואנות, ומשאלה הגיעו לגודל מסוים, נבצר ממגדלים אלה להמשיך ולהחזיק בהן.

מכיוון ובתי המחסה לבעלי חיים לא בנויים לקלוט זוחלים, מגדלים רבים פשוט שיחררו את החיות הירוקות בפארקים ובגינות ציבוריות.

רוב האיגואנות נטרפו לבטח ע"י חתולים ותנים, אולם הגדולות שבהן הצליחו לשרוד, וחלקן שוהות בגנים בתל אביב עד עצם היום הזה...

אי לכך, ביקשו ממני במערכת בוקר טוב ישראל לבוא למחרת לאולפן להתראיין על נושא זה. הם גם ביקשו אם אוכל להביא איתי איגואנה לדוגמה לראיון.

באותה תקופה מתן גידל זוחלים שונים, נחשים, איגואנות וצבים. נהגנו לרכוש אותם קטנים, להחזיקם בביתנו שנה או שנתיים, וכאשר הגיעו לגודל מסוים העברנו אותם לפינת החי שלנו שם הם מתגוררים עד היום ברווחה ובנוחיות, ואנו מבקרים אותם מעת לעת.

בין היתר מתן גידל את "מוצארט", איגואנה יפה ומטופחת באורך של כ-60 ס"מ לא כולל זנב. היא גדלה בביתנו מקטנות, ומדי פעם נהג להוציא אותה לטיול על שכמו, לאמבטיות שמש, וכל ילדי השכונה התקהלו סביבם בהתעניינות.

השכם למחרת נשלחה אלינו מונית ספיישל מהטלביזיה הישראלית. שמנו את מוצארט בכלוב טיסה מותאם לגודלה, והנחנו אותה על ברכיו של מתן כל משך הנסיעה.
מפיקת המערכת ביקשה כי מתן יבוא לבוש בחולצה לבנה , כיוון שקיר הרקע הינו כחול, ולפיכך חיוני להגיע עם חולצה בהירה.

כל משך הנסיעה הפגינה מוצארט חוסר שביעות רצון מהשינוי הפתאומי בחייה. היא הצליפה לפרקים בזנבה הארוך בתוך הכלוב, ומתן ליטף את עורפה בעדינות, להרגיעה.

כאשר הגענו לאולפן, הופרדנו לאלתר, מאפרת לקחה אותי הצידה ופידרה את פניי, בעוד שעוזר הצלם הציב את מתן עם האיגואנה במרכז הפריים על הבימה המוגבהת.

בזווית עיני הבחנתי כי הילד מחזיק את מוצארט בסמוך לבטנו, והיא מטלטלת את זנבה הארוך באיום בסמוך לברכיו.

לפתע, כיוון עוזר הבמאי את אחד הפרוז'קטורים לכיוונם.
האור החזק פגע בהם, ובאותה השנייה, מהירה כברק, קפצה האיגואנה מעלה, ונשכה את מתן בחוזקה בשפתו התחתונה...

השפתיים, כידוע, מכילות נימי דם רבים, וממקום עומדי ראיתי מחזה זוועה.
פניו של הילד הוצפו בדם, וחולצתו הלבנה האדימה כמעט כליל. מהצד זה נראה כאילו מישהו פגע בילד עם סכין.

במקביל, בדיוק באותו רגע מצמרר סימנה עוזרת ההפקה בידה הפשוטה כי יש עוד 5 שניות לשידור החי...

רצתי אל הילד בבהלה.
בדרך ראיתי את שולחן הקפה הקטן של ההפקה. בלי לחשוב פעמיים, גרפתי לאגרופי כמות אדירה של תיונים, תחבתי אותם לפיו של הילד והוריתי לו להחזיק אותם בחוזקה בסמוך לשפתו המדממת.

בידי השנייה תפסתי את האיגואנה המשתוללת, הצמדתי אותה לחזי, וקפצתי לתוך מעגל השידור , ממש בשנייה האחרונה, גלעד עדין ראיין אותי, בשידור חי.
קהל הצופים בבית לא היה מודע כלל לדרמה שהתחוללה באולפן שניות ספורות קודם.

תוך כדי הראיון ראיתי כי מתן המסכן ממרר בבכי, ואחת הטכנאיות מלטפת את ראשו ומנסה להרגיעו.

שתי דקות אחר כך הסתיים הראיון, שמתי את מוצארט בכלובה, וניגשתי במהירות לבדוק את מתן המייבב.


שפתו התחתונה הייתה נפוחה כמו של מתאגרף, עם חתך רוחבי עמוק למדי. שאלתי אותו האם הפצע כואב עד כדי כך, כיוון שלעיתים נדירות ראיתי אותו בוכה בימי חייו.


אולם הסתבר כי הוא לא בוכה מהכאב, אלא מהתסכול על כך שהוא לא הופיע בטלוויזיה, בעוד שהוא ביקש מכל חבריו בבית הספר שיצפו במיוחד בשידור...